טיפים מעשיים ליום שאחרי לתרגול כבר עכשיו
במגרש המשחקים של העסק שנקרא לחיות, זה יש את הכל;
רכבת הרים של לקוות ולחלום למעלה,
ציפיות, השלכות, שיפוטים שלוקחות אותך למטה.
גלגל ענק או או קרונות אפופי שדים, אולם של מראות
דרכן משתקפת המציאות בגדלים שונים.
עולם של דרמה, עולם של הגדרות, עולם של אפשרויות.
הכל בעיניי המתבונן.
בתור ילדה אני זוכרת, שאבא שלי נהג
להשתמש במילה "ג'ונגל" בכל מה שקשור לחיים שם בחוץ.
והקונוטציה המידית הייתה סדרת אזהרות בנוסח-
"תיזהרי…יסדרו אותך..אל תהיי תמימה".
המסרים האלו גרמו לי להיות בזהירות יתר או בעודף "יהיה בסדר".
הקטע הוא שחשבתי תמיד שאני בוחרת, אבל בעצם- הגבתי.
סוג של בחירה מצומצמת, מתוך שיפוט.
לקח לי זמן לקלוט שבעצם תוכנתתי לחשוב ולהגיב לקול הזה.
האם זה יוצר? לא ממש.
עם כלי האימון האינטגרטיבי ואח"כ עם הכלים המופלאים של אקסס,
זיהיתי שהקול הזה אינו שלי.
וואו, איזה נפתח מרחב.
חופשששש. להיות. ליצור. לקבל.
זה התבטא בכל תחומי החיים- שמחה, הגשמה וגם שפע כלכלי.
מה אמרו לכם על העולם כשהייתם ילדים?
דרך אילו עיניים אתה מתבונן על העולם ועל התרומה שלך לעולם?
המתבונן הרבה פעמים הוא הילד שבתוכנו.
יש כמה ילדים.
יש את זה הבמאי והמפיק,
השחקן והתסריטאי שצועק לך מהקו- "לך על זה, זה כיף".
יש את הילד הפגיע. זה שחווה והתאכזב, שספג נקודות מבט
וקולות מבחוץ וקנה אותם כאמת. שהאמין שהגדולים הם חכמים ויודעים
ובעצם ספג את המוגבלות שלהם כאמת.
עוצמת הקול של כל ילד יוצרת את נקודות המבט שלך.
נקודות המבט יוצרות את המטריקס של מה שנקרא-
המציאות. המציאות העסקית, החברתית, הרגשית, הכלכלית. הכל.
בכל סדנה שאני מנחה; על להיות כסף, לדבר עם העסק,
תהליכי גוף או יסודות, הילד והילדה מופיעים.
כמו מולקולה קטנה, כמו עדשה מתחת למזרון של הנסיכה
היא משפיעה. וברגע שמזהים אותם, כשפותחים הנצרה,
בום טרח, משהו משתחרר בעוצמה, מפנה מקום. נשימה. להיות. עוד.
מה אפשרי ליצור מעבר למגבלות העבר?
כמה חופש וקלות זמינים אז?
הנה תרגיל (עם תוספת למי שכבר מכיר)
כל פעם שאתה בתוך מחשבה, ברגש
שיוצר כווץ, רצון להתרחק, תשאל שאלה-
מה זה? למי זה שייך- לי, למישהו או לילד שבפנים?
כן, חלק גדול מהמחשבות והרגשות שהוטבעו
וחוזרים על עצמם, מקורם בחוויות וזכרונות לא מודעים
שנצרבו בתאינו בילדות. התא זוכר. הילד זוכר.
ואז מה שקורה הוא שלא אתה מגיב, אלא הילד בתוכך.
להחזיר לו את המחשבה, זו תחילת הפרדות בינו לבינך.
כמה שמחה אפשרית כשאנחנו מוותרים על קורי הרצינות ותכנותי החינוך לחופש להיות?
במגרש המשחקים של העסק שנקרא לחיות, זה יש את הכל;
רכבת הרים של לקוות ולחלום למעלה,
ציפיות, השלכות, שיפוטים שלוקחות אותך למטה.
גלגל ענק או או קרונות אפופי שדים, אולם של מראות
דרכן משתקפת המציאות בגדלים שונים.
עולם של דרמה, עולם של הגדרות, עולם של אפשרויות.
הכל בעיניי המתבונן.
בתור ילדה אני זוכרת, שאבא שלי נהג
להשתמש במילה "ג'ונגל" בכל מה שקשור לחיים שם בחוץ.
והקונוטציה המידית הייתה סדרת אזהרות בנוסח-
"תיזהרי…יסדרו אותך..אל תהיי תמימה".
המסרים האלו גרמו לי להיות בזהירות יתר או בעודף "יהיה בסדר".
הקטע הוא שחשבתי תמיד שאני בוחרת, אבל בעצם- הגבתי.
סוג של בחירה מצומצמת, מתוך שיפוט.
לקח לי זמן לקלוט שבעצם תוכנתתי לחשוב ולהגיב לקול הזה.
האם זה יוצר? לא ממש.
עם כלי האימון האינטגרטיבי ואח"כ עם הכלים המופלאים של אקסס,
זיהיתי שהקול הזה אינו שלי.
וואו, איזה נפתח מרחב.
חופשששש. להיות. ליצור. לקבל.
זה התבטא בכל תחומי החיים- שמחה, הגשמה וגם שפע כלכלי.
מה אמרו לכם על העולם כשהייתם ילדים?
דרך אילו עיניים אתה מתבונן על העולם ועל התרומה שלך לעולם?
המתבונן הרבה פעמים הוא הילד שבתוכנו.
יש כמה ילדים.
יש את זה הבמאי והמפיק,
השחקן והתסריטאי שצועק לך מהקו- "לך על זה, זה כיף".
יש את הילד הפגיע. זה שחווה והתאכזב, שספג נקודות מבט
וקולות מבחוץ וקנה אותם כאמת. שהאמין שהגדולים הם חכמים ויודעים
ובעצם ספג את המוגבלות שלהם כאמת.
עוצמת הקול של כל ילד יוצרת את נקודות המבט שלך.
נקודות המבט יוצרות את המטריקס של מה שנקרא-
המציאות. המציאות העסקית, החברתית, הרגשית, הכלכלית. הכל.
בכל סדנה שאני מנחה; על להיות כסף, לדבר עם העסק,
תהליכי גוף או יסודות, הילד והילדה מופיעים.
כמו מולקולה קטנה, כמו עדשה מתחת למזרון של הנסיכה
היא משפיעה. וברגע שמזהים אותם, כשפותחים הנצרה,
בום טרח, משהו משתחרר בעוצמה, מפנה מקום. נשימה. להיות. עוד.
מה אפשרי ליצור מעבר למגבלות העבר?
כמה חופש וקלות זמינים אז?
הנה תרגיל (עם תוספת למי שכבר מכיר)
כל פעם שאתה בתוך מחשבה, ברגש
שיוצר כווץ, רצון להתרחק, תשאל שאלה-
מה זה? למי זה שייך- לי, למישהו או לילד שבפנים?
כן, חלק גדול מהמחשבות והרגשות שהוטבעו
וחוזרים על עצמם, מקורם בחוויות וזכרונות לא מודעים
שנצרבו בתאינו בילדות. התא זוכר. הילד זוכר.
ואז מה שקורה הוא שלא אתה מגיב, אלא הילד בתוכך.
להחזיר לו את המחשבה, זו תחילת הפרדות בינו לבינך.
כמה שמחה אפשרית כשאנחנו מוותרים על קורי הרצינות ותכנותי החינוך לחופש להיות?
